מאז הפעם האחרונה שהייתי בדלהי, לפני ארבעה חודשים, הדברים היחידים שהשתנו הם הטמפרטורה והלחות. חוץ מזה הכל נשאר די מסריח :).
יש לי כאן שבוע עם רשימה של חנויות ושווקים שאני צריך לבקר (חלקם בגפי, חלקם עם ידידה) ואני לא מפחד להשתמש בכרטיס האשראי בשביל לקנות זבל הודי במחיר מגוחך!
מזל שמחכה לי מזגן בחדר בבית.
Peter Watts on being unable to accept any evidence as proof of the existance of god:
…all of that, appearing in the face of such astronomically-massive odds, would still have to be weighed against the likelihood of the alternative.
What are the odds that I’m a brain in a tank or a computer simulation, and some bored undergrad is fucking with my sensory inputs? Pretty damn low. What are the odds that an entire physical multiverse was created by means unknown by an omnipotent omniscient sentient entity that exists eternally, without any cause or creator of its own?
Lower. Way lower.
Both Vered and Israel take me to task about my previous post, saying that real reality is just as fabricated as game reality. Israel at least acknowledges that roleplaying games foreground this constructed nature. I still think that physical reality actually has something objective underlying all the interpretations and flawed impressions. I also think (and this is perhaps closer to Sheppard’s points) that there’s something both exciting and disturbing in translating the artifact of “soft” improvised storytelling performance to “hard” textual narrative, and in feeding the more concrete but further removed account back into the primary experience of play.
Anyway, here’s another essay that touches on the relationship between writing and roleplaying games. In response to the Clarkesworld article about the influence of roleplaying games on modern fantasy writers, Marie Brennan, a fantasy novelist who’s an actual roleplayer (her site links to the site of the campaign she ran, complete with session recaps, some of them far more partial than others - although nothing as succinct as some of ours), writes about how RPGs have made her a better writer. This in a bit of a contrast to the Clarkesworld thing, where most of the writers interviewed seem to say that roleplaying games let them exercise their imaginations a bit, but they’d all much rather focus their creative energies on fiction: Brennan actually talks about how roleplaying can change the way you think about story and character and plot.
By coincidence, I was trying to articulate my dissatisfaction with Asaf Ashery’s Waiting in the Wings, aka סימנטוב to us Hebrew readers (beyond the usual “bastard wrote a novel and I didn’t” joy every original Israeli fantasy work inspires). I can say it feels as if a second act is missing, that fortune tellers using New Age blather as plot-device constructing technobabble really doesn’t excite me, etc. I can also use roleplaying advice terminology and say that the main character gets de-protagonized by the writer’s pet NPCs, i.e, powerful secondary characters hand her big chunks of the plot’s resolution through no effort of her own.
It was the countess who turned me on to thinking of fiction in roleplaying terms; by looking at the characters and action of a book as though they were the result of some imaginary gaming group’s actual play, you can rationalize the flaws in the fiction - and highlight them for either entertainment or critical analysis. For instance (and I know this is a trivial example), that strong witch queen character with a fascinating background that shows up in the begining of Phillip Pulman’s Subtle Knife and then vanishes for most of the book, except for a small and pointless scene later on? The countess pegged her nicely as a guest-NPC played by Greif
. That may evoke a smile (well, if you’ve had the pleasure of gaming with the relevant party), but it also highlights a character that ends up a as a gaudy distraction to the reader.
באחד הסרטים על הביטלס אחד מהם אומר לעיתונאים - פול זה השמנמן (הצ’אבי). למרות שפול מגיע לביקור בארץ עוד מעט ולמרות שהוא כתב את YESTERDAY, הוא עדיין נשאר הכי משעמם בחבורה הזאת. ג’ון תמיד היה הכי מתוחכם, הכי מרושע והכי מוכשר, ג’ורג’ היה הכי מואר, רינגו היה מתופף עם שם של כלב שזה כבר אומר מספיק. פול נשאר השמנמן. הדבר הכי מעניין שאפשר להגיד על פול זה שלפי הפעולות, שעדיין עושים בצופים, הוא “אולי מת”.
אז למה נזכרתי בפול? בגלל כוכב נולד 6. התוכנית הזאת הפכה להיות שמנמנה.
זאת הולכת להיות העונה הכי משעממת אי-פעם. העונה הכי גרועה של כוכב נולד מאז שהם העתיקו את אמריקן איידול.
לא בגלל הקאסט של השופטים שנשחק - למרות שבאמת נמאס מהעילגות של מרגול והחיוכים החצי מבויישים של צדי. לא בגלל שצביקה חוזר על עצמו ולא בגלל שנגמרו השירים הטובים.
פשוט החברה ששרים שם, לא שרים טוב. אפשר להגיד משעממים. אפילו גריז פתאום נראית טוב לעומת הערב הראשון של כוכב נולד 6.
אם זה ממשיך ככה, אני רץ לעונה הבאה ואני גם הולך לזכות. הבעיה, שכמו שזה נראה עכשיו אין עונה הבאה. אפילו פול מקרטני לייב, אחרי גיל 64, נשמעת לי אופציה מעניינת לעומת השיעמום הזה.
Malcolm Sheppard’s has a somewhat confusing rant about Actual Play reports and how they present very distorted, partial and lacking images of what really happens in roleplaying sessions. Social interactions and story elements that were prominent in the session vanish from the report, and other aspects get a skewed focus in the retelling. In the comments Fred Hicks throws the term Story Later, which I think is Forge-terminology for the phenomenon by which the “this happened, and then this happened” of the session inspires a wholy fictional narrative that is created only in the retelling of the events. Sheppard’s complaints are more complicated than that, but Fred’s point struck a chord with me in light of our own games.
I’ve been running roleplaying campaigns for the same folk for years, and I scrupulously avoid the juvenile activity of plotting or planning anything before the campaign starts and before the game happens - what they call on the internet forums “prep”. This means that I rely very heavily on the background generated during play, and for years my group has canonicalized all past story through the simple device of a recap at the beginning of each session, when I summarize the events of the previous session(s) and we all refresh our memories of what’s going on. In the past year, since Israel’s tenure as GM, we’ve started using wikis alot to record the events of past sessions and details of various NPCs and plot points. But since we are lazy and not very diligent, our online recaps often contain vast gaps and sometimes whole fabrications created by a careless recapper to fill in the gap between the events that he does remember. And whenever a single person recaps in the wiki (we used to do it as a group in the beginning of each session, but it really consumes time), he will create this partial and skewed version of the events which can disagree violently with what actually happened in game or with how other players remember things happening.
I’m not saying that recapping or wikis are bad; I think they just make us confront how the issues Malcolm raises with AP aren’t confined to people trying to show others on Internet forums what D&D 4E or their latest Indie sweetheart game is like — they occur in every ongoing roleplaying game when players sit down and remind themselves what reality looked like last time they played in it. Every roleplaying game is an ongoing story being told and re-told by a bunch of unreliable narrators.
Filthy medical mnemonics. Dirtier than they are funny, I think.
A short talk by James Wallis reporting the findings of a geophysical survey conducted in World of Warcraft.
שלשום קניתי את הדומיין עם השם שלי, אתמול פתחתי את הבלוג (בעזרתו הנדיבה של בועז) וגם כתבתי כמה משפטים באנגלית כדי להרגיש שהאתר הזה קיים (וגם כדי לא לקבל הודעת שגיאה בעמוד הראשי…). היום בעצם אני תולה את הפוסט הראשון בעברית. בהתחלה חשבתי לתלות כאן עבודות שלי ופרויקטים שבפיתוח אבל בינתיים, יכול להיות שזה בלוג.
למי שלא יודע השם שלי יואב הראל ולפעמים כל מיני דברים בעולם מטרידים אותי - כמו לדוגמא הפנים המבוהלות של שכנר מהאולפן החי של שידורי אליפות אירופה בכדורגל (די שיגמר כבר, אני לא מצליח לסדר את היום בגלל זה).
או לדוגמא (כן, דוגמא עם א’ - כמו פעם) מרגיז אותי כשאהוד ברק מבטיח לכולם שהוא מפיל את הממשלה של אהוד מעטפות ואח”כ הוא מדבר על אחריות ציבורית ויציבות שלטונית.
כן, זה מעצבן אותי וגם מעלה אצלי שתי שאלות:
האם אפשרי שהאיש המוזר בתמונה משמאל הוא בכלל אופציה לאלטרנטיבה? 
האם בכלל מותר לכתוב בלוג גם בעברית וגם באנגלית?
this webpage
good red wine (especially Brunello and Amarone)
cooking
Japanese restaurants
seafood
Greece (especially Paros and Corfu)
scuba diving
Michel Houellebecq
Leonard Cohen
soccer
Did you catch it last night? If not, you can watch the whole thing online at the Yes/Walla site (The site uses an embedded Windows Media Player thing, so on Linux you probably need some hack to get it: this one worked for me).
Here’s an interview with my brother about the film published yesterday, and a review of the film. If you can stand (or ignore) the talkbacking scum.
I love this movie and have to fight the urge to stop everything and watch it again right now, but I really should shut up. It’s Guy and Netta’s show.
Hope you like it.
What’s the difference between just bookmarking a resource and posting it to your blog? I suspect it’s the pointless and private gloating it inspires.
So, I was messing around with using XPath to scrape web pages, and since it’s an obtuse syntax (regular expressions for XML, more or less) and the tutorials aren’t that great, I thought it would be cool if there was some tool that would let you play around and interactively apply XPath expressions to web pages. Yes, that would be nice. It would probably be called something like XPath Explorer, wouldn’t it? So I asked the internets and it was so.
Then I thought, wouldn’t it be better if there was something that showed you how the XPath expression applied to the rendered web page you were looking at? Perhaps something that integrated directly into Firefox?
Yes, said the internet. That would be nice.
And so it was.
על החוויות, השיעורים, הכאפות והקטעים שעברו עלי בהודו. אומרים שמילה שווה אלף מילים, אבל כמה תמונות, מילים, סרטים ומזכרות צריך בשביל להשתוות להתנסות. כמה זה שונה לקרוא על מקום אחר מאשר להגיע למקום הזה ולהתחיל לכתוב בעצמך את הרשמים.
אתמול הסתכלתי ביומן וראיתי שנשארו לי קצת יותר משבועיים, לא תיארתי לעצמי שאני אתבאס כל כך לעזוב את הודו. אני מתגעגע למשפחה ולחברים שלי געגועים שאי אפשר לתאר במילים, אבל חמישה עשר שבועות מהחיים שלי אני אנצור קרוב לליבי לנצח, מכיוון שאין זה סיכום, הרי הטיול עוד לא נגמר. רק רציתי לעדכן שהכל בסדר ושיותר מתמיד אני מרגיש אסיר תודה על כל הדברים היפים שיש לי בחיים. תודה לכל מי שקורא ואכפת לו, למי שבטעות הגיע ונתפס ולכל מי שלא בטוח אם מגיעה לו תודה, תהיו בטוחים בכך.
אנחנו יצירות מופת של עצמנו, שווה.